חיפוש:
אנא מלאו את הפרטים:
שם:
דוא"ל:

שתפו חברים באמצעות:
המעבר לירדן עד המדבר20
 
שם הכותב:
זיוה קופר
המקום עליו נכתב הסיפור:
המעבר לירדן- עד המדבר
הסיפור:
יום חפשי איזה כיף. ניסיתי להעריך בשינה ולא כל כך הצליח לי.
שירותים שלי מקלחת שלי. קוטג׳ הכלבה שדואגת ללקק אותי  ולהראות כמה התגעגעה.
 היום אני עיוורת לכל- לדברים שלא במקום; לליכלוך שרק אני רואה לכביסה שתמתין לי כשאחזור הביתה. היום אני רק דואגת לארגן לי תיק קטן לירדן, לנסוע לאמור שלום במעבדה וליהנות מארוחת הצהריים שבר מכין לי.
באיזה שלב לקראת הצהריים אנחנו מקבלות הודעה  כי היומיים הקרובים בירדן הם ימי הישרדות. אין מקום לקנות אוכל, רק לינת שטח וצריך להביא הכול מהבית.
 
״פולנייה אומרים לה אוכל -  ישר חושבת שואה״ אומר גיל וצודק.
אני ממלאה תיק מכל הבא והנמצא  בבית-שימורים, ירקות ,מבשלת ביצים ואפילו שתי פשטידות  קפואות שישמשו כקרחומים עד שיפשירו.
פתאום מתיק קטן אני לוקחת כל כך הרבה דברים כאילו אני יוצאת למסע מחדש.
בר מכין ארוחת צהרים על המנגל החדש מקפריסין: שלושה שיפודים גדולים שקושרים את הבשר אליהם מעל הגחלים ושיפוד נוסף של ירקות- חצילים, בצל, שום דלורית. לשיפודים יש מנוע והם מסתובבים לאיטם ונצלים.  מעדן של ארוחה שאנחנו אוכלים בפרגולה החדשה.
אביבה הגיעה אלינו הביתה . גיל עוזר לי להעמיס ואנחנו יוצאות לדרך.מה לקחתי ומה לא?אין לי מושג. הראש ריק. דבר ראשון- לא לקחתי את כרטיס האשראי של הביטוח הרפואי. נציג השירות מרגיע אותי שלא נורא.
רק שלא אזכר בדברים נוספים. טוב שהראש שלי מחובר לכתפיים.
לוקח זמן כל המעבר הזה. בארבעה הימים האחרונים אנו רק ממתינים במעברים. אבי גורדון  סגן מנהל המעבר שהוא תושב מושב תומר ניצח על המעבר והכול הלך חלק. עכשיו אנחנו ממתינות בצד הירדני בתקווה שלא יחזור על טורקיה מספר שתים.
אנחנו עוקבות אחרי רכבי הראלי- חלק מנסים להשתולל. עושים סיבובים בכדי להשתעשע. חלק דוחפים ידנית את המכוניות כדי לחסוך דלק.
אנחנו משוחחות עם הצוותים וכולם היו רוצים עוד כמה ימים בישראל ופחות בטורקיה . מחמם את הלב. הם היו כאן במרוץ נגד הזמן. מי יכול ליהנות בשלוש שעות מירושלים? יש קבוצות שנסעו לנחל דוד
תהליך המעבר הישראלי לקח שעתיים בערך עד שכל המכוניות עברו.
תחרות- כמה זמן ייקח הצד הירדני?
כרגע אנחנו ממתינים כבר חצי שעה. שעה .
מזל וזהבה עברו. מעבר למעבר יש מאהל  גדול. שם עוצרים וכנראה נקבל את ספר הדרך.
בעיה מתעוררת עם הבעלות הגרמנית והפספורט הישראלי.לוקחים לאביבה את הדרכון ואת רישיון הרכב וזה היה רגע כזה של חוסר ביטחון. הדרכון הוחזר והרשיונות של  הרכב נשארו בידם.
אכן יש מאהל בו חולקו לנו ניירות וברושורים על ירדן , מים וספר דרך.
כולם נוסעים בשיירה. אחד החברה מהמארגנים אומר שמחר נוסעים במקום שלא אוהב ישראלים ואנחנו צריכות להיבלע יחד עם כולם ורצוי לטשטש זהות ישראלית.
מעניין שאני לא חשה פחד כאן כפי שלקחתי ברצינות את ההזהרה על איכסנדרון בטורקיה
ילדים רצים משני צידי הכביש. לפעמים מנסים לזרוק משהו לכיוונינו.
אנחנו נוסעים בשיירה איטית. הרבה רכבים ללא בנזין ורכב אחד נעצר ולא יכול להמשיך לנסוע גם אנחנו ברבע  האחרון ולא תידלקנו  כי מחיר הבנזין כאן חצי מישראל.
עוד מעט תשע בלילה. אני מתה מעייפות. נסיעה בשיירה איטית ושוחקת. אנחנו באזור אירביד.
אחוז גבוה של המכוניות ללא דלק. זהבה עם חוצפה ישראלית עוקפת משמאל את כל השיירה ואנחנו מגיעות לתחנת דלק.
הפקק הארוך משגע את הירדנים וכולם צופרים ללא הפסקה.
אני רואה כי זהבה ומזל הדביקו סטיקרים גדולים של הראלי וטשטשו את ישראל .
הפקק בתוך תחנת הדלק גדול. התדלוק איטי במיוחד. נראה לי נצח לא נצא מפה ומתוכננת נסיעה של שעתיים לפחות . בקצב כזה נגיע בבוקר.
השוטר נותן לנו לחתוך לתחנה. מסתבר שיש בתחנה הזאת שתי עמדות. עמדה לבנזין ועמדה לסולר.  נינה ואורלי נשארות בשיירה.
יש כאן כל מיני מעופפים . אני מרגישה שאני נעקצת. כל הכפר הגיע לתחנת הדלק. כל מי שיש לו ג׳ריקאן ממלא גם אותו. לנו כמובן אין. סוף סוף יש דלק ויש גם קבלה ואנחנו חוזרות לנקודה ממנה יצאנו. ממתינות לרכב נוסף כדי שלא נהייה לבד אבל אנחנו לא בטוחות שהדרך שלנו נכונה.
מזל שלמזל יש ספר דרך. אנחנו צריכות להגיע למפרג׳ ומשם לעזרקה. אנחנו לא רואות רכבים של הראלי וזה לא מבשר טובות.לא נשאר אף שוטר כדי לכוון את התנועה. אנחנו נוסעים לבד למרות שהתבקשנו לנסוע בשיירה אבל אם היינו נשארות בלי דלק  זה לא היה מועיל לאף אחד.
זהבה דוהרת בכביש עוברת ברמזור אדום ונותנת בגז כאילו היא לבד.
כאשר היא נעצרת לשאול אם אנחנו במסלול הנכון, רעש מחריש אוזניים של צופרים מעיד על חוסר הסבלנות. גם בקהיר היה כך, צפצוף זה חלק בלתי נפרד מהנהיגה.
כשמגיעים לכיוון זרקא מצטרפות כמה מכוניות נוספות של הראלי. אנחת רווחה.
אנחנו נוסעים יחד עם זוג מצוות 100. המחנה שלנו ממוקם 20 קמ מזרקרא
סליחה-60 ומי שצריך להראות לנו לאן להגיע זה איזה ג׳יפ של משטרה.
אנחנו בדרך לאל מפרק נוסעות במדבר לבד. משהו עוזר לנו ומוביל אותנו, לפתע אנחנו רואות שוטרים אנחנו אכן בדרך הנכונה. אנחנו נמתין כאן 15 דקות , בכדי שיצטרפו עוד מכוניות והשוטרים ייקחו אותנו לאן שצריך. הם מסבירי פנים מחייכים, שואלים אם הכול בסדר. פתאום מופיע הירדני שלא התרשמנו שהוא מת עלינו. לא בטוח שהוא מזהה  אותנו בינתיים כך נדמה לי ומברך בקול רם ובחביבות.
בחור נוסף  מהצוות הירדני מגיע גם הוא לכאן . זהבה מכבדת את כולם בעוגיות והם מאוד נחמדים חביבים ומסבירי פנים ואפילו לקחו אותי לבית של משהו לשחרר לחץ.
לאט לאט מתקבצים שאריות הפלטה שתדלקו והלכו לאיבוד וכולם נוסעים בשיירה  כחצי  שעה נוספת למחנה.
המחוג בספידומטר מראה כי התחלנו את האלף  השישי.
באיזה קטע, היתה טעות וכולם עשו סיבוב פרסה  אז הבנו שכמעט כל הראלי אחרינו.הגענו ראשונות!
כולם נוסעים בשיירה בנסיעה קשה. העיניים שלי נעצמות בניגוד לרצוני וכשאני פותחת אותן אני בשוק. הביאו אותנו למדבר.לסהרה.
האוטו לבן. אני מנסה לצלם את המחנה אבל התמונות לא עולות יפה. מוסיקה מזרחית בסגנון דבקה מקבלת את פנינו בקולי קולות. אנשים רוקדים. אני מחפשת את אורלי ונינה כדי שיתנו לי את האוהל. הן לא זוכרות איפה העמידו את האוטו ואנחנו יוצאות למסע חיפושים . נמצאה האבדה. האוהלים פתוחים ואנחנו מדליקים את הגזיה ומכינים תה . הבנות מקנחות  בלחמנייה ושוקולד השחר.
השעה עשר דקות לפני השעה שלוש ואני כבר לא עייפה. הלכה לי לאיבוד השינה.
אביבה נרדמה איך שהניחה את הראש.
המדבר הזה מעלה בי נשכחות- אני בת 12.5 שבוע אחרי מלחמת ששת הימים, הקצינים של החטיבה הירושלמית עם נשותיהם יורדים לסיני. שבוע בערך אחרי המלחמה. אבא שלי מצרף גם אותי. דרך רפיח לסיני. ריח בשר חרוך עדיין באוויר אני בוחרת פגז חי כדי לקחת הביתה למזכרת .... בלילה ישנים בסיני על החול. אני זוכרת את הג׳וקים הגדולים. למחרת משכשכת רגליים בתעלת סואץ וצופה על הפריחה האדומה המדהימה של העצים של איסמעליה.
לימים כששני שרתה בקהיר, חציתי את תעלת סואץ וראיתי את איסמעיליה מהצד השני. סגרתי מעגל.
גם אני נרדמת.
 
   
 
אהבתם? לחצו על: הערות? הארות? מחמאות? מאוד אשמח לשמוע
 
 
 

אינטרטק - בניית אתרים