חיפוש:
אנא מלאו את הפרטים:
שם:
דוא"ל:

שתפו חברים באמצעות:
העדלאידע הראשונה
 

שם הכותב:

זיוה קופר

המקום עליו

נכתב הסיפור:

מושב ארגמן

הסיפור:

פורים 1978. כל ילדי ארגמן הפעוטים מחופשים מגיעים למועדון: ביתנים, פרסים ואוכל.  עדיין בלי הפלאפל המפורסם של ארגמן, אבל עם הרבה שמחה.

התקבלה הוראה מהצבא שאין לרדת לכביש, כיוון שישנה התראה וחשש למארב עם אבנים.

חמותי הגיעה לביקור במושב , היא רואה את התגודדות הגברים, מבינה שמשהו מתבשל וכולה נחרדת.

"תוך 10 דקות מתאספים ויוצאים לדרך – לנו לא יגידו מה לעשות, הערבים לא יקלקלו לנו את שמחת החג". הנשים נרתמות בשיוויון נפש. הסבתא כמעט מתעלפת.

 וכך היה: טרקטור רתום לעגלה, עליו מזרונים וכל תינוקות המושב. שני  בת שבעה חדשים מחופשת לארנבת ,שוכבת ליד רעות. הילדים מצטיידים בכלי הקשה: כפות, סירים ומיכסים. הגברים מצטיידים בקלצ'ניקובים. רכב צבאי עם "תותח גדול" לפי תיאור הסבתא, מאבטח אותנו.  מישהו מנגן באקורדיון ועם הרבה שירה ושמחה התהלוכה שלנו יצאה לדרך וצעדה עד משואה.

על הכביש הראשי הצטרפו נהגי המכוניות לשמחה, זרקו פרחים והצטרפו לריקודים. רק חמותי המודאגת הולכת עם כולם ומשכנעת את עצמה- רבקה את לא בוכה עכשיו, את לא בוכה.

 
   
 
אהבתם? לחצו על: הערות? הארות? מחמאות? מאוד אשמח לשמוע
 
 
 

אינטרטק - בניית אתרים