חיפוש:
אנא מלאו את הפרטים:
שם:
דוא"ל:

שתפו חברים באמצעות:
חיים חדשים מתחילים
 

שם הכותב:

זיוה קופר.

המקום עליו

נכתב הסיפור:

מושב ארגמן.

הסיפור:

 מה ידעתי על בקעת הירדן?

פרט לעובדה שהוקמו שם יישובים אחרי מלחמת ששת הימים ושהממשלה קוראת לבוא ולהתיישב שם – כלום.

 

עשיתי ספירת מלאי קצרה: אהבת הארץ - יש,  ציונות - יש , אני עומדת להיות אמא בקרוב – יש ויש. בעלי רוצה לעבור למושב – נוסעים לראות.

 

הנסיעה למושב ארגמן הייתה אחת הנסיעות הבלתי נשכחות בחיים שלי: סבא איציק לקח אותנו עם החיפושית הכחולה מרמת גן לנתניה. בנתניה עלינו על אוטובוס "ישיר" שמגיע למושב דרך עין בידן (קרוב לשכם). הדרך הייתה מאוד יפה, אבל אינסופית. החלק היותר קשה היה העובדה שהאוטובוס עושה חניית ביניים של חצי שעה במושב ו...חוזר את כל המסלול בחזרה.

 

בעלייה התלולה למושב התחלתי להרגיש רע.

הצבע השולט:  צהוב. מדבר שומם. לא עץ ולא שיח. שממה ושיממון.

אלוהים אדירים, לאן אנחנו הולכים? 

מכפר סבא הכפרית והירוקה לחור שכוח האל הזה?

 

עד היום אני שואלת את עצמי – איך לא התנגדת? למה הסכמת? "לכתך אחריו במדבר בארץ לא זרועה"? – אולי.

 

מילאנו את הטפסים ותוך זמן קצר הוזמנו לוועדת קליטה. התרשמנו שהאנשים נחמדים, כנראה שזה היה הדדי והוזמנו לשבוע אירוח.

 

בעלי עבד בשדה עם החקלאים ואני בהריון, לא מקבלת אישור לרדת "לשטח" ואמורה להעביר כך את היום.

 

"חשוב שיראו אותך ויכירו אותך" אומרת לי אחת הנשים. בכל יום בשעה 11.00 נפתחת הצרכנייה, לכי לשם, "תתמזגי".

 

מה זה להתמזג לעזאזל? אמנם חשתי כמו דב בהריוני  המתקדם, אבל כמה פעמים יכולתי לעשות את עצמי קונה משהו?

 

כנראה שבכל זאת התמזגתי - התקבלנו.

 

חיים חדשים מתחילים...

 

 

 

 
   
 
אהבתם? לחצו על: הערות? הארות? מחמאות? מאוד אשמח לשמוע
 
 
 

אינטרטק - בניית אתרים