חיפוש:
אנא מלאו את הפרטים:
שם:
דוא"ל:

שתפו חברים באמצעות:
מה קורה לנו היום?
 

שם הסיפור:

 מה קורה לנו היום?

שם הכותב:

ליאור אסרף

המקום עליו

נכתב הסיפור:

מושב ארגמן

הסיפור:

 

 

אני רוצה לשתף אתכם בסיפור שקראתי ..

 

"יום אחד כשהייתי בכיתה ט', ראיתי ילד מהשכבה שלי שהיה בדרכו הביתה מביה"ס, שמו היה עידו. נראה היה שהוא סוחב את כל הספרים שלו. חשבתי לעצמי: למה ילד ייקח את כל הספרים שלו הביתה מביה"ס? הוא בטח יורם.

 

היה לי סופשבוע עמוס (מסיבות ומשחק כדורגל עם החברים שלי בשבת אחה"צ) אז משכתי בכתפי והמשכתי ללכת. בשעה שהלכתי, ראיתי חבורה של ילדים רצים לכיוון עידו, הם העיפו לו את כל הספרים מהיד והפילו אותו לאדמה. המשקפיים שלו עפו וצנחו על הדשא במרחק 3 מטרים ממנו. הוא הביט למעלה וראיתי את העצב בעיניו. ליבי יצא אליו, רצתי אליו, וכשהוא זחל מסביב כדי לחפש את משקפיו ראיתי הדמעות בעיניו. נתתי לו את המשקפיים ואמרתי לו "החבר'ה האלה מגעילים". הוא הסתכל אלי ואמר "היי- תודה" וחייך אלי.

זה היה אחד מאותם חיוכים המראים הכרת תודה אמיתית, עזרתי לו לקום ולהרים את ספריו ושאלתי אותו למה לא ראיתי אותו קודם, איפה הוא גר. הסתבר שהוא גר לידי, אז שאלתי אותו איך קרה שלא ראיתי אותו קודם, הוא אמר שהוא הלך לבי"ס פרטי קודם לכן.

 

בחיים לא הייתי מתחבר עם ילד שהולך לבי"ס פרטי לפני כן. דיברנו כל הדרך הביתה ועזרתי לו לסחוב חלק מהספרים. מסתבר שהוא ילד "גזעי". שאלתי אותו אם הוא היה רוצה לשחק איתנו כדורגל, הוא ענה שכן. בילינו ביחד כל אותו סופ"ש וככל שהכרתי אותו יותר כך חיבבתי אותו יותר וכך גם החברים שלי. ביום ראשון בבוקר ראיתי אותו שוב עם כל הספרים.

אמרתי לו , "נראה לי שאתה הולך לפתח שרירי ידיים חזקים במיוחד אם תסחב את כל הספרים האלה כל יום". הוא צחק והעביר לי חלק מהספרים.

 

במהלך 4 השנים הבאות, עידו ואני נעשינו חברים טובים. כשסיימנו את התיכון, התחלנו לחשוב על צבא ואוניברסיטה. ידעתי שכל הזמן נישאר חברים למרות שכל השכבה ואני

צחקנו עליו על כך שהוא "יורם". בטקס סיום התיכון הוא היה צריך לשאת את הנאום בשם הבוגרים. ראיתי את עידו באותו יום, הוא נראה נהדר, הוא היה אחד מאותם נערים שבאמת מצאו את עצמם במהלך התיכון. הוא התמלא וממש נראה טוב, למרות המשקפיים. היו לו הרבה חברות במהלך התיכון. הוא היה מאוד נרגש מהנאום. טפחתי לו על השכם ואמרתי לו "אל תדאג- אתה תהיה גדול", הוא הסתכל עלי באחד מאותם מבטים וחייך. "תודה", הוא אמר.

 

כשהוא התחיל לנאום, הוא כחכך בגרונו ואמר: "סיום התיכון הוא זמן להודות לאלה שעזרו לך לעשות את זה במהלך השנים הקשות הללו, ההורים שלך המורים שלך. אבל יותר מכל החברים שלך. אני פה כדי לספר לכם שלהיות חבר של מישהו, זו המתנה הטובה ביותר שיכולת לתת לו. אני הולך לספר לכם סיפור". הסתכלתי עליו, לא מאמין למשמע אוזני.

שמעתי שהוא מספר את הסיפור של היום בו הכרנו.

הוא סיפר שהוא תכנן להתאבד באותו סופשבוע. הוא סיפר איך הוא רוקן את כל הארונית שלו וניקה אותה כדי שאימא שלו לא תצטרך לבוא לנקות לאחר מכן, ולסחוב את הספרים שלו. הוא הסתכל אליי וחייך חיוך קטן.

 

"למזלי, ניצלתי. החבר שלי הציל אותי מהתאבדות". שמעתי את הרחשים בקהל בשעה שהבחור החתיך, הפופולארי והמוצלח הזה, מספר על הרגע החלש ביותר שלו.

ראיתי את ההורים שלו מסתכלים עלי ומחייכים את אותו חיוך...

החיוך בעל המשמעות של אותה הכרת תודה.

 

אף פעם אל תמעיט מהעוצמה של פעולותיך. הן יכולות לשנות חייו של אדם לטובה או לרעה.

אלוהים שם אותנו בתוך חייו של האחר כדי שנשפיע זה על זה בדרך כלשהי."

טוב, אז חיים עדיין לא יצא לי להציל, וגם לא להשפיע באופן משמעותי וגדול כמו בסיפור, אבל אני כן מנסה לעשות משהו למען מושב ארגמן- עיתון, ולהחיות קצת את המושב ..

 

ארגמן, בשבילי לפחות, זה לא רק מושב בבקעת הירדן.

זה לא רק "חור" שנמצא ליד בית שאן.

זה לא "מקום תקוע" שאין מה לעשות בו.

זה לא מושב נידח שרחוק מכל מקומות התעשייה, הקניונים, חנויות, מסעדות, בתי קולנוע, ואיך אפשר לשכוח את 'רמי לוי' ..

ארגמן בשבילי זה מקום שאני חוזרת אליו אחריי בית הספר, ושמחה שאני חוזרת דווקא למושב הזה, מכל יישוביי הבקעה.

ארגמן בשבילי זה חברי ילדות שיישארו לנצח.

ארגמן בשבילי זה ערב גבינות ואבטיחים בבריכה הקטנטנה שלנו, שזכתה ממזמן לכינוי 'גיגית'.

ארגמן בשבילי זה מלחמת מים וארוחה חגיגית בשבועות, זה קריאת מגילה ותחרות תחפושות בפורים, זה תירס, 'על האש' ו'חפש את המטמון' ביום העצמאות, זה טקסי יום הזיכרון שהנוער שותף בהם, זה לבוא ביום כיפור למועדון ולשמוע את תקיעת השופר, זה לאסוף עצים חודש לפני ל"ג בעומר ולשמוח ולרקד סביב המדורה, זה לצאת בימי חמישי ושישי לשחק במגרש או לראות סרטים עד אור הבוקר .. זה לשחק 'שוטרים וגנבים' בפורים ולפחד מרעש הפיקות, זה לבוא למרפאה עם אמא שלך ולהיות מופתע שלא רק אתה חולה ואיך לא, לצאת אחריי חמש שניות מהבדיקה הרפואית של מתי(עוד בזמן שהיה רופא כאן) בטענת 'זה כלום, אקמול והוא יהיה בריא'...

ארגמן בשבילי זה ללכת לצרכניה (ולא, לא מכולת, כלבו, סופר, חנות או כל דבר אחר- אומרים צרכניה!) ולראות שהגיע דבר חדש, (שבעיר הוא כבר נחשב ישן) , להתלהב ולקנות אותו כל יום בשבוע עד שיימאס ..

ארגמן בשבילי זה אהבה, נתינה, גאווה.

ארגמן בשבילי זה משפחה, שתמיד מוכנה להעניק מבלי לבקש תמורה.

ארגמן בשבילי זה בית.

(הרשימה הזאת עוד הולכת וגדלה... ואני מאמינה שלא רק אני מזדהה איתה)

 

אז למה ולאן כל הדברים האלה הולכים ונעלמים? איפה חיי החברה של המושב?

בפורים, בקריאת המגילה נדהמתי לראות כיסאות ריקים, ולא, זה לא בגלל שהמכינה כבר לא כאן ... זה בגלל שהמושב קצת נרדם לאחרונה ..

ואם אתם חושבים שהרשימה הארוכה הזאת שכתבתי לא תעלם אף פעם, אתם טועים.

כי עם הזמן זה הולך ודועך, ולאט לאט זה כבר לא יהיה.

 

אז, כן, אני מרשה לעצמי לנזוף בכם ואולי קצת להטיף לכם על מה שקורה סביבכם ... או יותר נכון מה שלא קורה, וזה אך ורק כי המושב הזה חשוב לי.

אם אתם לא רוצים שהמשפחתיות הזו תעלם, ותסלחו לי על השפה, תזיזו את הישבן ותבואו לפעילויות החברתיות, אם זה נטיעות, אם זה פורים במועדון ואם זה טקסים.

כל שאתם צריכים לעשות זה לקום מהכורסא וללכת חמש דקות ברגל למועדון למגרש בריכה, מצידי רק להראות נוכחות ולהעלם חזרה לבית.

כל הדברים שמייחדים אותנו זו מסורת של מושב ארגמן, משפחת ארגמן, ואני מאמינה שאף אחד מכם לא רוצה שזה ייעלם.

תרצו או לא תרצו, אני לא מאמינה לתירוצי 'אנחנו זקנים' שלכם, אולי חיצונית אתם מזדקנים (טוב נו, מתבגרים), אבל בפנים אתם אפילו יותר חיים מהצעירים, הכל תלוי בתפיסה שלכם.

 

וכמו שאמרתי בהתחלה .. אולי לא הצלתי חיים, אבל אני מנסה 'להציל' את ארגמן (כמה שזה נשמע נורא) ממחלת האטימות שקרבה ובאה והחלה כבר לחלחל בחלקכם, וכמובן לנסות (ולהצליח) להפריח במושב חיים.

אז אני מקווה שהצלחתי לעורר אתכם קצת, להשפיע (גם אם זה רק על בן אדם 1) ולהעביר לכם מה אני מרגישה, וחושבת.

אם לא תתחילו לדאוג לחיים במושב אף אחד אחר לא ייעשה את זה בשבילכם. התרבות מתחילה מהאנשים, ואם עד עכשיו היה לארגמן צד חברתי בולט והתרבות הייתה והתקיימה אין סיבה שהיא לא תמשיך להיות.

 

אני מקווה שמעכשיו נראה יותר פעילות במושב ארגמן, מצד המבוגרים ומצד הנוער, וזה לא יוכל לקרות ללא שיתוף הפעולה שלכם.

אז קדימה, בואו נחזיר את ארגמן לתלם ונפריח קצת חיים במושב.

 

וכמובן שהעיתון הוא חלק מכל מה שאמרתי, ואני אשמח שתשתפו בחייכם ובסיפוריכם, שתשלחו שירים מתכונים וכל מה שעולה על רוחכם, שוב, צריכה להיות הדדיות ושיתוף פעולה, והעיתון לא יצליח וימשיך בלי זה.

 

ועוד משהו קטן, הגיע אלינו חייל חדש למושב, מתן, ברוך הבא. אני בטוחה שתהנה.

עופר, החייל היוצא- בהצלחה בהמשך!

 

 

אני מקווה שתיהנו מהעיתון,

לי-אור.

 

לכל שאלה, בעיה, טענה, מענה ...

Eton_argaman@walla.com

Liorasraf93@walla.com

 

 

 

 
   
 
אהבתם? לחצו על: הערות? הארות? מחמאות? מאוד אשמח לשמוע
 
 
 

אינטרטק - בניית אתרים